|
|
נתגלגלו הדברים מתוך כוונה טובה , שאותם האנשים שרצו לכוון את כל הת עסקויותיהם של בני האדם , אשר לקראתן דוחפת אותם נטיית הטבע הפנימית , אל התכלית האחרונה של האנושות , היינו אל הטוב המוסרי , הם שראו סימן של אופי טוב מוסרי , כשאדם מתעניין בכלל ביפה . אבל אחרים , שהסתמכו על הניסיון , טענו כנגדם , לא בלי יסוד , שאמני הטעם הם לא רק לעתים קרובות , אלא אפילו ברגיל לגמרי , שחצנים , עקשנים , ומתמכרים ללהיטויות נפסדות , והם רשאים אולי עוד פחות מאחרים לתבוע לעצמם את יתרון הדביקות בעקרונות מוסריים . לפיכך נדמה , לא זו בלבד שהרגש ליפה שונה שוני סגולי מן הרגש המוסרי ( וכך הוא באמת , ( אלא גם העניין , שעשויים לקשור בו , ניתן בקושי להתאחד עם העניין במוסרי , ועל כל פנים לא על ידי קירבה פנימית . אמנם אני מודה ברצון , שהעניין ביפה של האמנות ( ועם סוג זה אני מונה גם את השימוש האמנותי במיני יופי של הטבע לשם קישוט , ולכן לשם שחצות ) אין בו שום הוכחה לאופן חשיבה דבק בטוב המוסרי , או רק נוטה אליו . אבל לעומת זה אני טוען , שעניין בלתי אמצעי ביופי של הטבע ( לא רק טעם , כדי להעריך אותו ) משמש תמיד סימן לנפש טובה ...
To the book |
|
|