הסברנו לעיל הסברה מספקת , כי משפט הטעם , שעל ידיו מוצהר משהו כיפה , אסור שישמש לו חפץ עניין נימוק קובע . אך מכאן עדיין אין להסיק , שאחרי שניתן המשפט כמשפט אסתיטי טהור , לא יוכל להיות קשור עמו חפץ עניין . אבל קשר זה יוכל להיות לעולם רק שלא במישרין , כלומר ראשית כל מן ההכרח שנתאר לעצמנו את הטעם כקשור עם משהו אחר , כדי שנוכל לקשר עם הפקת הנחת שמתוך רפלכסיה גרידא על המושא , גם תענוג ממציאותו ( שהרי בכך מתגלה כל חפץ עניין . ( כי על המשפט האסתיטי חל , מה שנאמר במשפט הכרה r ( לגבי דברים בכלל , ( היינו , שהסקת הישות מן האפשרות אינה תופסת . משהו אחר זה אפשר שיהיה ניסיוני , כלומר נטייה המציינת את טבעו של האדם ; ואפשר שיהיה שכלי , כגון תכונתו של הרצון להיות נקבע אפריורי על ידי תבונה . שניים אלה מכילים הפקת נחת ממציאותו של מושא ועשויים אפוא להניח את היסוד לעניין בו , אחרי שכבר מצא חן בעינינו כשלעצמו ובלא להתחשב בחפץ עניין כלשהו . מבחינה ניסיונית , היפה מעניין רק בחברה ; וכשאנו מודים בכך' שהיצר 1 a posse ad esse non valet consequentia החברתי הוא טבעי לאדם , ושהכישרון והנטייה לכך' היינו החברותית ,...
To the book