פעמים הרבה אנו מכנים את כוח השיפוט , כשאנו שמים לב לאו דווקא לרפלכסיה שלו אלא למסקנתו בלבד , בשם 'חוש . ' אנו מדברים על חוש האמת , חוש ההגינות , חוש הצדק וכיוצא באלו . אף על פי כן אנו יודעים , או למצער היינו צריכים לדעת היטב , שמקומם של מושגים אלה אינו חוש , ויתירה מזו , שהחוש אינו מוכשר כלל לבטא כללים כלליים . דימוי כגון א ^ ת , דרך ארץ , יופי או צדק , לא היה עשוי 1 sensus communis להגיע לעולם אל מחשבותינו , אילו לא היינו יכולים להתרומם מעל החושים לקראת ספיקות הכרה עילאיות יותר . שכל אנוש הרגיל , שאנו רואים אותו בחינת שכל בריא בלבד ( שעדיין לא טופח ) כמינימום , שאנו רשאים לצפות לו ממי שתובע לעצמו את השם אדם , יש לו גם הכבוד המפוקפק להיקרא בשם חוש משותף מצוי ; ( sensus communis ) היינו כך , שאנו מבינים במלה ' מצוי' ( לא רק בשפה הגרמנית שהיא כאן דו משמעית ממש , אלא גם בשפות אחרות ) את הוולגארי , המצוי בכל מקום , ואין אנו רואים בכך שום זכות או יתרון כשהוא מצוי אצל אדם כלשהו . אולם , הכרח הוא שנבין בשם sensus communis את האידיאה של חוש משו ת ף , כלומר של םפיקת ההערכה , אשר ברפלכסיה שלה ה...
To the book