אם מודים לנו בכך , שבמשפט טעם טהור הפקת הנחת מן המושא קשורה בהערכת צורתו בלבה כי או מה שאבו מרגישים כקשור לדימוי של המושא בנפש אינו אלא התכליתיות הסובייקטיבית של הצורה לגבי כודו השיפוט . והנה כוח השיפוט מבחינת הכללים הצורניים של ההערכה , ללא כל חומר ( ללא הרגשת חושים וללא מושג , ( יכול להיות מכוון רק אל התנאים הסובייקטיביים של השימוש בכות השיפוט ( שאינו מצומצם לא לאופן חושני מיוחד ולא למושג שכלי מיוחד , ( ולכן אל אותו הגורם הסובייקטיבי , שמותר להניחו בכל בני האדם ( כנדרש להכרה שבאפשר בכלל . ( מכאן יוצא , שנוכל להניח את ההסכמה של דימוי עם תנאים אלה של כוח השיפוט כבעלת תוקף אפריורי לגבי כל אחד . לשון אחר , מותר לנו לתבוע בצדק מכל אחד את התענוג או את התכליתיות הסובייקטיבית של הדימוי לגבי היחס של ספיקות ההכרה כשהן מעריכות מושא חושני בכלל . » הערה גזירה זו היא כל כך קלה , מפני שאינה צריכה להצדיק ממשות אובייקטיבית של מושג , שהרי היופי אינו מושג על מושא , ומשפט הטעם אינו משפט הכרה . הוא טוען רק זאת : אנו זכאים להניח אצל כל אדם בכלל אותם התנאים הםוב ייקטיביים של כוח השיפוט , שאנו מוצאים בתוכ...
To the book