משפט הטעם קובע את מושאו מבחינת הפקת הנחת ( בתורת יופי ) מתוך תביעת הסכמה של כל אדם , כאילו היה משפט אובייקטיבי . מי שאומר : פרח זה הוא יפה , הריהו כמי שחוזר על תביעתו העצמיית של הפרח שכל אחד יפיק ממנו נחת . מפאת נועם ריחו אין לפרח תביעות כלל . ריח זה גורם שמחת לב לאדם אחד ומיחוש ראש לאדם אחר . לכאורה , אין לנו אלא לשער , שיש לחשוב את היופי לתכונה של הפרח עצמו , שאינה מתכוונת לפי שונותם של הראשים ושל החושים הרבים , אלא שלפיה הם חייבים להתכוון כשהם רוצים לדון על כך . ובכל זאת אין הדבר כן . שהרי משפט הטעם מתייחד דווקא בכך , שהדבר קרוי יפה רק לפי תכונה זו שבה הוא מכוון עצמו לאופן קליטתנו אנו . ועוד : מכל משפט שצריך להוכיח את טעמו של הסובייקט , אנו דורשים שהסובייקט יחרוץ את המשפט לעצמו , בלא שיצטרך לגשש על ירי ניסיון בין המשפטים של אחרים , ובלא שייווכח לדעת תחילה אם הפיקו נחת או אי נחת מאותו המושא . היינו עליו לחרוץ את משפטו לא כחיקוי , מפני שדבר מוצא חן ממש בעיני הכלל , אלא אפריורי . שמא יעלה על הדעת , שמשפט אפריורי מךההכרח שיהא כרוך בו מושג על המושא , שיכיל את העיקר להכרתו ; אבל משפט הטעם...
To the book