§31 על המיתודה של גזירת משפטי־הטעם

חובת הגזירה , היינו החובה להצדיק את החוקיות של סוג משפטים , חלה אך ורק כשהמשפט תובע לעצמו הכרח ; וכן חלה חובה זו אף כשהמשפט תובע לעצמו כלליות סובייקטיבית , כלומר את הסכמתו של כל אחד : אף על פי שאין הוא משפט הכרה , אלא משפט על תענוג או אי התענוג ממושא נתון , היינו הנחה של תכליתיות סובייקטיבית שיש לה תוקף לגבי כל אדם , ושאינה מתבססת על מושגים של הדבר , לפי שהמשפט הוא משפט טעם . במקרה האחרון אין אנו עוסקים במשפט הכרה — , לא במשפט עיוני המניח את המושג של ט ב ע בכלל כנתון על ידי השכל , ולא במשפט מעשי ( טהור ) המניח את האידיאה של החירות כנתונה אפריורי על ידי התבונה —;ולכן אין אנו חייבים להצדיק תוקף אפריורי של משפט המציג מהו הדבר , ואף לא של משפט האומר שעלי לעשות משהו כדי ליצור דבר . לפיכך , עלינו להראות רק את התוקף הכללי של משפט אישי , המבטא את התכליתיות הסובייקטיבית של דימוי ניסיוני של צורת מושא לגבי כוח השיפוט בכלל , כדי להסביר כיצד אפשר שמשהו יכול למצוא חן בהערכה בלבד ( ללא הרגשת חושים או ללא מושג , ( וכן שקיימים כאן חוקים כלליים , כשם שהם קיימים בהערכת מושא לשם הכרה בכלל , ושמותר להכריז ...  To the book