כדי להבחין אם משהו יפה הוא או לאו , אין אנו מייחסים את הדימוי על ידי השכל למושא לשם הכרה , אלא על ידי הכוח המדמה ( שאולי הוא מקושר עם השכל ) אנו מייחסים את הדימוי לסובייקט ולרגש של הנאה ואי הנאה שלו . משפט הטעם אינו אפוא משפט הכרה , ועל כן אינו הגיוני אלא אסתיטי ; ובזה מבינים כי הוא משפט , שהנימוק הקובע אותו אינו אלא סובייקטיבי . אולם כל יחם של דימויים , אפילו של תחושות , עשוי להיות אובייקטיבי ( ובמקרה זה משמעו הוא מה שממשי בדימוי ניסיוני ) , חוץ מן הרגש של הנאה ואי הנאה , שאינו מציין מאומה במושא , אבל בו הסובייקט מרגיש את עצמו כפי שהוא מופעל על ידי הדימוי . זו ההגדרה של הטעם , המוגהת כאן כיסוד : שהוא כושר ההערכה של היפה . אולם מה נדרש לשם כך שנכנה מושא יפה , יצטרך לגלות הניתוח של משפטי הטעם . חיפשתי את היסודות שעליהם נותן את הדעת כוח השיפוס הזה ברפלכסיה שלו ומצאתים בהדרכת הפונקציות ההגיוניות שבשיפוט ( שכן במשפט הטעם כלול תמיד גם יחם אל השכל . ( תחילה דנתי בפונקציה ההגיונית של האיכות , לפי שמשפט אסתיטי על היפה מביא אותה בחשבון תחילה . לא הרי הסקירה של בניין סדיר' תכליתי בכושר ההכרה ( ב...
To the book