פרשה שלישית על המניעים הממריצים של התבונה הטהורה

העיקר שבכל ערך מוסרי של פעולות הרי זה שיהא החוק המוסרי קובע באורח בלתי אמצעי את הרצון . אם קביעת הרצון נעשית אמנם במתאים לחוק המוסרי , אולם רק באמצעותו של רגש , יהיה טיבו אשר יהיה , שמן ההכרח להניחו מראש כדי שייעשה נימוק קובע מספיק של הרצון , כלומר אם היא נעשית לא למען החוק , או אז תכיל הפעולה אמנם חוקיות אך לא מוסריות . והנה , אם במניע ממריץ ( elater animi ) מבינים את הנימוק הקובע הסובייקטיבי של הרצון של יש , אשר תבונתו על פי טבעה אינה מתאימה כבר בהכרח לחוק האובייקטיבי , הרי נובע מכך ראשית ו , שלרצון האלוהי אי אפשר לייחס מניעים ממריצים כלשהם , ואילו המניע הממריץ של הרצון האנושי ( ושל כל יש תבוני הנוצר על ידיו ) לא יוכל להיות לעולם אלא החוק המוסרי בלבד , ועל כן הכרח הוא שהנימוק הקובע האובייקטיבי של הפעולה יהיה כאחת בכל עת ולבדו הנימוק הקובע המספיק מבחינה סובייקטיבית , אם הפעולה צריכה למלא לא רק אחרי האותיות של החוק אלא גם אחרי רוחו . * לפי שבשביל החוק המוסרי וכדי להעניק לו השפעה על הרצון , אין צריך לחפש מניעים ממריצים אחרים , כדי שאפשר יהיה בלא אלו של החוק המוסרי , כי כל זה עלול להב...  To the book