|
|
גם ביחסו אל הלשון העברית , היה מיחסו של המשכיל אל השפה "השיירה היחידה . " היה זה יחם של ליבוב ושל הערצה . משל לבני הבית הנוהגים כבוד עליון בסבתא יוחסנית . הוא , שלעג לאהבתם העיוורת של סופרי ההשכלה לשפת עבר , אהבת הלשון לעצמה , אהבת הכלי בלא לתהות על מה שיש בו , הוא עצמו היה בו שמץ מאותה אהבה עיוורת . פרישמן ראה את לשוננו כשריד נערץ מימים שעברו , ימי תפארת וזוהר שנגוזו ללא שוב ... שריד שרק הספרות עשויה לשמור עליו . כעין "רליקוויה" קדושה שאין להוציאה אל שוק החיים . " רליקוויה זו —אמר פרישמן ב'פרצופו' של בן יהודה —אפשר שבכל הזמן , שהיתה מונחת בקורשי הקודשים שלה , היתה האחת , שנתנה אריכות ימים לנשמה של אומה שלמה ועכשיו , כשנעשתה חולין , מי יודע אם לא תזיק יותר משתועיל" . אהבה זו גרמה לשמרנותו של פרישמן בכל הנוגע לענייני לשון , להרחבתה ההכרחית ולחידושה בדיבור . כמה היה לועג למדברים עברית בפומבי , לצועקים " שאלום" ו"היידאד" בוקר וערב . הוא עצמו לא היה מדבר עברית , שכן ראה את הדבר כאנכרוניזם גמור . לא דיבר מפני שלא יכול היה וגם לא רצה , כלומר גם התנגד בהכרה לשימושה בדיבור . פרישמן היה תקוע ב...
To the book |
|
|