שתו עוד מים

ההסברה עמדה על סדר היום הלאומי לאורך כל שנות הציונות . מי שחלם על הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ ישראל הבין כי הגשמת החלום תלויה בהסכמה עולמית רחבה . זו חייבה פעולת הסברה מקיפה , שהחלה בתום מלחמת העולם הראשונה והתעצמה לאחר השואה . החלטה 181 של עצרת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 הושגה בזכות מאמצי ההסברה , וגם בשל הטרגדיה שפקדה את העם היהודי , אך בלגיטימציה בינלאומית לא היה די . רצף של עימותים צבאיים ומשא ומתן מדיני חייבו תמיכה בינלאומית ; היה זה אפוא היעד הדיפלומטי הראשון במעלה של מדינת ישראל . אחרי קום המדינה נדחקה ההסברה מהמרכז לשוליים , שכן קברניטיה , ובייחוד בן גוריון , ייחסו חשיבות רבה יותר למעשה מאשר למילה , לעובדה בשטח יותר מאשר למחשבה המופשטת . "או"ם שמום" לא היה רק ביטוי בן גוריוניסטי חביב אלא תפיסת עולם שהתייחסה בביטול למוסדות בינלאומיים . ישראל שבה והכירה בחשיבות הדיפלומטיה הציבורית אחרי המלחמות ב 1967 וב , 1973 כשמעמדה הבינלאומי חייב היערכות חדשה . לראשונה הוקם אז משרד הסברה . הוא נועד להיות מערך ריכוזי קבוע לדיפלומטיה ציבורית , אך נסגר בתוך תקופה קצרה . בשנים שחלפו מאז , נאלצ...  To the book