כידוע , המוסיקה הופיעה בקולנוע כבר בימים שבהם המסך נותר אילם , בזכות הפסנתרן ש"אייר" את המתרחש על המסך בליווי מוסיקלי , התואם לקצב ולמתח הרגשי של התמונה . היה זה היטל מכני למדי , אקראי או פרימיטיבי בכושר ההמחשה שלו , של מוסיקה על גבי תמונה , שנועד להגביר את הרושם מאפיזודה זו או אחרת . מוזר ככל שיהיה הדבר , אך עקרון השימוש במוסיקה בקולנוע נותר לרוב זהה לזה עד היום . האפיזודה כאילו מקבלת קביים בדמות הליווי המוסיקלי , על מנת להמחיש פעמ נוספת את הנושא המוביל , להגביר את קולו הרגשי . ולפעמים אף סתם לשם הצלת סצנה לא מוצלחת . השיטה הקרובה ביותר ללבי היא זו שבה המוסיקה מופיעה כפזמון פואטי . כאשר אנו נתקלים בפזמון בשיר , אנו שבים אל הסיבה הראשונית שהניעה את המחבר לכתוב את השורות הללו לראשונה , כשאנו מועשרים בידע על מה שקראנו זה עתה . הפזמון מחייה בנו את אותו מצב התחלתי שבו דרכנו על אדמת העולם הפואטי הזה , החדש לנו , והוא הופך את העולם הזה בלתי אמצעי ומחודש בעת ובעונה אחת . אנו כאילו חוזרים למקורות . במקרה הזה המוסיקה אינה רק מגבירה את הרושם במקביל לתמונה על ידי "איורה" של אותה מחשבה , אלא מציגה...
To the book