אודות הזמן, הקצב והעריכה

כעת , בפתחה של שיחה אודות תכונותיו הייחודיות של הדימוי הקולנועי , אני רוצה מיד לדחות את הרעיון הנפוץ בתיאוריה של הקולנוע על טיבו הסינתטי , כביכול . הרעיון הזה אינו נכון בעיניי , מכיוון שניתן להסיק ממנו כי הקולנוע מבוסס על ייחודן של האמנויות האחיות ואין לו ייחוד משלו . מה שאומר שהקולנוע אינו אמנות . אך הקולנוע הוא אמנות . המרכיב השולט בדימוי הקולנועי הוא הקצב , המבטא את זרימת הזמן בתוך השוט . ואילו העובדה שזרימת הזמן עצמה מתגלה הן בהתנהגות הדמויות , הן בפרשנות החזותית , הן בקולות - אלה אינם אלא מרכיבים נלווים , אשר תיאורטית , יכולים להיעדר לחלוטין , ועם זאת היצירה הקולנועית תתקיים . למשל , קל לדמיין סרט ללא שחקנים , ללא מוסיקה , ללא תפאורה , ואפילו ללא עריכה - אך אי אפשר לדמיין יצירה קולנועית ללא תחושת הזמן הזורם בתוך השוט . סרט כזה הוא הרכבת מגיעה לתחנה של האחים לומייר , שכבר דיברתי עליו . כאלה היו סרטים מסוימים של האנדרגראונד האמריקאי - אני נזכר , למשל , באחד מהם , המתעד אדם ישן . לאחר מכן אנו הופכים עדים ליקיצתו , שקסם הקולנוע טמן בתוכה אפקט אסתטי בלתי צפוי ומהמם . בהקשר הזה ניתן להי...  To the book