במרכז הפרק הקודם עמדה השאלה בדבר האופן שבו ניתן להצדיק את ההתאמה של צורת הסתכלות פרטית למושג אמפירי , כמו בדוגמא של הצלחת והעיגול . ראינו כי הנחת סדר טבע בלתי תלוי בסובייקט המכיר — מה שהוצג כמבטא את הרעיון העומד ביסוד עקרון התכליתיות הצורנית אשר בטבע — מהווה מעין פתרון לסוגיית ההסבר השיטתי בדבר ההבחנה בין האפריורי לאפוסטריורי . בלא הבחנה כזאת אי אפשר לדבר כלל על מושג אמפירי : עצם ההבחנה בין דגמים הסתכלותיים אפריוריים ( הסכמות הטרנסצנדנטליות , ( האמורים להתאים למושגים הטהורים , ובין דגמים הסתכלותיים המתקבלים כביכול ממקור אחר , חוץ הכרתי , והאמורים להתאים למושגים האמפיריים — עצם ההבחנה הזאת היא שנותנת למושג האמפירי את משמעותו . ביסוד העמדת עקרון התכליתיות הצורנית מונח השיקול הבא המקור החוץ הכרתי — מה שעומד כדימוי של "טבע" — חייב להיות בעל מאפייני סדר כלשהם על מנת שיוכל להיקלט על ידי תודעת הסובייקט המכיר . ואולם , כפי שראינו , את הקביעה על אודות ממשותו של איזשהו סדר בכלל בתחום הבלתי תלוי , אי אפשר לגזור מהנחות העל הטרנסצנדנטליות . לעניין זה כנראה מכוון קאנט באומרו : "כאילו היה זה מקרה מוצ...
To the book