אבן מאסו הבונים רבקה סנה

אם לאוריאל , איש עם תסמונת דאון . אני יושבת בבית קפה באחד ממלונות ירושלים . על פי רוב הוא הומה אדם . מלא חיים . היום לא . גם אין תיירים . רק בודדים יושבים . מהחלונות הנקיים נשקפת העיר . השמים כהים ונמוכים , רק כמה עצים ירוקי עלווה חורגים מהנוף האפרורי . הגגות האדומים חיוורים גם הם , והגשם דולף ללא הפסקה . עצב זוחל של יום חורף סגרירי עוטף גם אותי . ציירים יודעים להקפיא את הרגע , ללכוד את האפור המכסה על קרני שמש בלתי נראית . אולי הפעם אעז לצלול לחודשים הראשונים שלאחר לידתו של אוריאל ... לא הייתי מאותן הנשים שחולמות על ילד . גם לא על איך אגדל אותו ואיך אטייל איתו , כפי שחולמות נשים רבות . אבל בשלב מסוים הרגשתי כמו רחל הקדומה : "הבה לי בנים , ואם אין מתה אנוכי " . באותה עת הייתי בתקופה פורייה של יצירה טלוויזיונית מרתקת , ובכל זאת , הכול נראה פתאום חסר ערך אל מול הרצון הקמאי לילד . טיפות הגשם יורדות על רצפת האבן בחוץ . פרחי אדנית לבנים מתנועעים ברוח . אוריאל נולד . נקודות על ציר הזמן : לידה הוא נולד בלידה מוקדמת . ירידת מים . יצאתי מהבית מבוהלת , כתונת לילה וחלוק לגופי . לאחר הלידה העבירו א...  To the book