היד המושטת של מרי גליה אלוני־דגן

כותבת ועורכת תוכן . אמא לאייל ( 15 ) ולטל , ( 6 ) שמתמודד עם שיתוק מוחין ( C . P . ) מלירה . הייתי חיילת בת תשע עשרה כשפגשתי לראשונה , מקרוב , אנשים נכים . זאת , אם לא לוקחים בחשבון את הביקור החד פעמי שלי במוסד לילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית , שאליו לקחה אותי אמי כשהייתי בת שמונה וחצי , לאחר שטענתי באוזניה יום אחד ש"אני ילדה אומללה " . באותה השנה נפרדו הורי . הייתי משוכנעת שאסון גדול פקר אותנו . אמא שלי , מתוך רצון ללמר אותי שיעור בלתי נשכח בפרופורציות , ביקשה שאכין ספרים ומשחקים שאיני צריכה ולקחה אותי לביקור במוסד . את הדברים האלה , כך אמרה , נתרום לילדים אומללים באמת . חלפו , כאמור , למעלה מעשר שנים ואני חיילת שיורדת מהאוטובוס בלב תל אביב , ביומה הראשון של חופשת ה"רגילה" שלי . באמצע כיכר מלכי ישראל ( כיום כיכר רבין ) ראיתי התקהלות קטנה , וניגשתי לראות במה מדובר . היתה שם חבורת גברים עם נכויות שונות . הם הסבירו לי שהם נכי צה"ל שפתחו בשביתת רעב , במטרה לשנות את שיטת הממשל . חתמתי על העצומה שלהם , ומתוך נימוס שאלתי אם הם זקוקים , במקרה , לעזרה כלשהי . כמה מהם חייכו והחליטו להתבדח קצת...  To the book