ב. דיאלקטיקה

הדת אינה קוהרנטית , יש בה סתירות פנימיות . הסתירה החשובה ביותר היא בין השעבוד לאל להשתעבדות לאל , בין הפולחן למאגיה , שבה באה לידי ביטוי הדיאלקטיקה של האדון והעבד , שהיא דיאלקטיקה בין מאמין לאל . דרכיה — עבודת הקודש או עבודת האל — הן חילולה של העבודה הזאת או חילול האל . האדם הדתי מנסה לעבוד את האל ונמצא משעבד 1 אותו לצרכיו ולרצונו . כל דת היא פולחן , אבל הפולחן , שהוא עבודת אלוהים , הוא בעצם יצירה של האדם , ולכן בעצם היצירה הזאת הוא קובע את האלוהות . ואכן האדם הוא הנותן את הסמכות לאלוהים , וכך הוא 1 מי שאינו עושה פולחן אינו משעבד את האל . המסקנה הפרדוקסלית היא שאם אינך רוצה לפגוע באל אל תהיה דתי . יש כאילו ציווי דתי שלא להיות דתי . הדת סותרת את עצמה . ובאופן אחי : אם מגמת הדת היא עבודת האל , הרי בין שאתה דתי ובין שלא — אינך עובד את האל . בעצם מעל אלוהים , וזוהי המאגיה . אותו דבר קורה באמונה . האמונה היא ויתור על הסמכות העצמית לטובת הסמכות האלוהית . אבל כשאני מעניק לאלוהים את הסמכות שלו כאלוהים , את הסמכות העליונה לקבלת האמונה הדתית , אני הסמכות של אלוהים . הסמכות של אלוהים מקורה בי . נ...  To the book