בגלימת המדינאים

כאמור , נושאים הקשורים בניהול ענייני המרינה משכו מאוד את בית המשפט המהפכני . חלק מהנושאים האלה אכן כרוך ברמה זו או אחרת בזכויות אדם - למשל , הפינוי מרצועת עזה או הקמת גדר ההפרדה - אבל ברור שהגורם הדומיננטי בהם היה הפוליטי-ביטחוני-מדיני . ומשנפתח השער זרמו לבג"ץ עוד ועוד עתירות שעיקרן ניהול ענייני המדינה , גם כאלה שאין להן נגיעה ישירה לזכויותיו של פרט זה או אחר . דוגמה בולטת היא ההתדיינות בקשר למשא ומתן עם הפלשתינים שניהל ראש הממשלה אהוד ברק בוועידת טאבה , בינואר . 2001 היה זה אחרי שהקואליציה התמוטטה , ואחרי שברק הודיע על התפטרותו ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה . ניהול משא ומתן מדיני בנושא מרכזי לאחר התפוררות השלטון היה בגדר שערורייה ציבורית , והיה כמובן נטול כל סיכוי . למרות זאת , לא היה זה נושא משפטי , ובית משפט המודע למגבלות תפקידו לא היה מתערב בו . לא כך בימי "הכול שפיט , " ובמיוחד בנושא הזוכה בכותרות גדולות בעיתונים . שורה של עתירות הוגשו לבג"ץ נגד אהוד ברק . עיקרן אמר שבתקופת מעבר , לאחר התפטרות ראש הממשלה , "הממשלה היוצאת איננה מוסמכת לנהל את 276 המשא ומתן המדיני . " ברור...  To the book