קריאת אמנות – האחריות של הצופה

על פי הגישה המוצעת בספר זה , במהלך המפגש עם יצירות אמנות חשוב לעודד במידת האפשר את המפגש הישיר בין הצופה לבין יצירת האמנות . את מסירת המידע אפשר לדחות לשלב מאוחר בתהליך . במוזיאונים ובשיעורי אמנות שבהם עוסקים בהערכת אמנות , נוהגים לומר שאחת המטרות העיקריות היא ללמד את הילדים את " שפת האמנות . " על פי רוב הכוונה בשפת האמנות היא למה שמכונה " השפה הפורמלית" של האמנות , כלומר התייחסות למרכיביה הבסיסיים של האמנות החזותית : קו , כתם , צורה , צבע , קומפוזיציה , טכניקות אמנותיות . גישה זו להוראת אמנות כה נפוצה , עד שניתן למצוא אותה כמעט בכל הגדרה של קורס לאמנות , הן בתכניות הלימודים של משרד החינוך להוראת אמנות בבתי ספר והן בבתי האמנים ובחינוך המוזיאוני . על פי גישה זו , האמנות היא שפה שיש ללמוד את מרכיביה , ממש כפי שלומדים שפה זרה . לא ניכנס כאן להבדלים המהותיים והמשמעותיים שבין שפה מילולית לבין שפה חזותית בכלל , ושפת האמנות באופן מיוחד . לנושא זה נדרש ספר נפרד . נאמר רק ששפת האמנות היא בעלת ערך משמעותי , כאשר לומדים אותה לצורך יצירה אמנותית . גישה אנליטית זו , המפרידה בין המרכיבים , יכולה אול...  To the book