פרק שמיני ההבחנה בין העמית לרע

אם ביחיד בבחינת רוח הקודש מתגלה הבדל מסוים בין הדת לבין האתיקה , הרי היחיד בבחינת רע הוא פריו ומיצויו של הבדל זה , והוא המייחד את הדת מן האתיקה באופן מובהק . חוסר יכולתה של האתיקה לזהות את הרע ולבססו באופן מושגי , מבטא את כישלונה היסודי להשפיע על המציאות הממשית ולתקנה . ההפשטות המושגיות שבהן מצויה האתיקה אינן מאפשרות לה לפרוץ את תחומה המופשט ולהגיע לתיקונו של העולם . מה מקורו של הרע , ( Mitmensch ) במובחן מן העמית ?( Nebenmensch ) העמית הוא האדם , שאינו מובחן בשום בחינה מכל אדם אחר ; הוא זהה לכל אדם באשר הוא אדם , כשם שהוא זהה לי עצמי . בתור שכזה , אין מדובר באדם ספציפי , ואין הוא אלא הפשטה בלבד של ה'אדם' והפיכתו למושג . אדם זה הוא מושג היסוד של האתיקה , אך הוא אינו נעדר גם מ'דת התבונה , ' והרי הוא "מעשה הפשטה של הדת על יסוד חלקה בתבונה , בתורת המידות . " הרע , לעומתו , מובחן מבני אדם אחרים , והוא מתייחד לעומתי בניגוד לשאר ; אין הוא מושג ואין הוא הפשטה בלבד . הרע מצוי ב'דת התבונה' בלבד , ואין לו חלק באתיקה האידאליסטית . על מה מבסס כהן את ההבחנה בין הרע לבין העמית ? הניסיון 3 הטבעי כהיס...  To the book