פרק שביעי רוח הקודש ב'דת התבונה'

ההבחנה בין המוסר לבין המדע היא אפוא מקבילה חשובה להבחנה שבין הפילוסופיה האידאליסטית לבין 'דת התבונה . ' אמנם גם ב'דת התבונה' מהווים האדם והטבע סוגים שונים של התהוות , וכשם שהטבע בהתהוות מותנה בהוויה האלוהית , כך גם האדם , ובכל זאת , נראה שיש שוני מסוים ביניהם . בעוד שבאידאליזם מופיע אלוהים בסוף השיטה כדי להעניק לה את אחדותה , ב'דת התבונה' מצוי אלוהים בבסיס השיטה . הופעתה של אידאת האלוהים בסוף השיטה , אף שמבחינה לוגית היא מובנת כאידאה המונחת בבסיסה , יש לה משמעות מתודית : באידאליזם הפילוסופי פיתוח המדע בפני עצמו ופיתוח המוסר בפני עצמו אינם זקוקים לאידאה של האלוהים , אך כדי לחבר ביניהם יש להניח את מציאותה של אידאה זו כ'ראשית' לכול . 'דת התבונה , ' לעומת זאת , פותחת ומתבוננת בראש ובראשונה באידאה של אלוהים - אלוהים קודם לכול גם מבחינת התהליך המתודי וגם מבחינה לוגית . יתרה מזאת , באידאליזם באה אידאת האלוהים , כפי שהערנו לעיל , לשרת את ההתהוות , וכביטוי נוסף לכך , לאפשר את מימושו של המוסר במציאות . ב'דת התבונה , ' לעומת זאת , קודמת ההוויה האלוהית לכל התהוות , וההתהוויות השונות נועדו להעניק "...  To the book