הרועה הכפרי

מעמד הרועה היה בד "כ נחות : על הרועים היה לשהות במרבית ימות השנה עם עדריהם , כשהם מבודדים ומנותקים מהחברה . בשל צורת חיים מיוחדת זו , נחשבו הרועים ליוצאי דופן , ולא פעם כונו " המשוגעים של הכפר . " הבנות העדיפו שלא להינשא לרועים , אלא אם כן אבדו סיכוייהן למצוא חתן אחר . הרועים התמסרו בכל מאודם למקצועם : הצאן וחלק מהבקר הופקד בידיהם . הם שהו במחיצת הבהמות כל ימות השנה , כולל בחג ומועד . בעונה נמשכה עבודתם 16-12 שעות ביממה . הם שמרו על הבהמות מפגעי חיות טרף ( זאבים ונמרים ) וגנבים . הפתגם הערבי אומר . "מי שרוצה לשתות חלב עזים חייב לשמור עליהם מפני זאבים . " תלות העדר ברועה היתה רבה , והקשר לבעל החיים היה הדוק ביותר : הרועה הכיר כל אחת מחיות העדר בשמה וידע לספר את קורותיה . מדי בוקר היה בוחר את חלקת המרעה , ומוביל את העדר אל מקורות המים . בשעות הערב היה מחזיר את העדר לכפר , או לן איתו בשדה או במערות . המלונה בשדה היתה מוקפת גרר אבנים ומחוזקת בענפי שיזף קוצניים . הרועה למד את מקצועו במשך שנים רבות . ילדים התחילו לעזור לרועים המבוגרים כבר בגיל שש , אך רק לאחר 10-8 שנות עבודה נתנו להם לנהל עד...  To the book