החקלאות המסורתית ומקורות הקיום במשק הערבי

במאה 19-ה ובתחילת המאה 20-ה היתה מרבית האוכלוסיה בכפר הערבי חקלאית . הגברים והנערים היו אברים עצמאיים , חרתים או אריסים , ועובדים זמניים בעונה החקלאית , כגון רועים או מובילי גמלים , העוסקים בהובלות מהשדות לגורן ומהכפר לשוק הקרוב . ככפריים רבים לא היו בעלי מלאכה מקומיים , והמשפחות בנו לעצמן את הבתים , ייצרו את כלי העבודה והבגדים , טחנו קמח לאפיית לחם , ואף הפיקו את שמן הזית בעצמם . בכמה כפרים גדולים , היו בנאים , קדרים ונגרים קבועים . לעתים היה בכפר איש דת הקורא לתפילות ושומר על המקום הקדוש . ספרים , מוהלים , נפחים , חרשים ובדרגים היו נודדים מכפר אחד למשנהו וקיבלו את שכרם בתוצרת חקלאית . מספר הסוחרים היה קטן ביותר , אך יתכן שמובילי הגמלים , שעסקו בהעברת התוצרת לעיר עסקו גם בשיווק סחורות . עובדים מסוימים , כגון האימאם ושומר השדות קיבלו את שכרם בתוצרת חקלאית ובעבודות חקלאיות , והשכר שולם בידי כל תושבי הכפר כמס קולקטיבי . המשק היה מבוסס על חקלאות לצרכי קיום . היתה זו חקלאות אקסטנסיבית , מונוקולטורית , שבה עודף ידיים עוברות . העבודה החקלאית בכפר היתה עונתית ; היא הגיעה לשיאה בקיץ , וירדה לש...  To the book