בתקופה הביזאנטית

עולי הרגל הנוצרים הראשונים החלו עושים את דרכם למקומות הקדושים בא"י כבר במאה 2-ה לספה"נ . יערי הביקור העיקריים היו ירושלים ובית לחם ובעיקר הר הזיתים , שכן הביקור בגולגותא היה בלתי אפשרי בירושלים הרומית . ברם , לאחר שהלנה אמו של קונסטנטינוס "זיהתה" את הצלב הקדוש בירושלים במאה , 4-ה נהרו אליה עולי רגל מכל קצווי תבל . עם הקמת כנסיה הקבר וכנסיה העליה בירושלים וכנסית המולד בבית לחם , שניבנו בפאר רב תוך ששולבו בהן "שרידים מקודשים" ( רליקיוח , ( קיבלה העליה לרגל לא"י תנופה חסרת תקדים , והיא הפכה לאחד ממרכזי הצליינות החשובים ביותר לעולם הנוצרי . תנועת צליינות זו נראתה מופרזת אפילו לאבות הכנסיה , בעיקר משום שלא תמיד לוותה באמונה פנימית . לא בכדי מעיר הירונימוס , כי "שערי השמים פתוחים למאמינים בבריטניה בדיוק כמו בירושלים . " עם גבור תנועת עולי הרגל התרבו גם מספר ה"מקומות הקדושים" בירושלים , והירונימוס מעיד , כי הם כה רבים בירושלים עד בי נבצר מהמבקרים לראותם ביום אחד . עולה הרגל הראשון לא"י שהותיר בידינו עדות כתובה על ביסעו , הוא רנוסע מבורדו . ( 333 ) לחיבורו חשיבות רבה בזרותו אור על מצב המקומות ...  To the book