פרק ד נוסעים יהודים בימי הביניים

העליה לרגל היתה , במקורה , מנהג יהודי , שהשתרש בקרב הנוצרים והמוסלמים . אך טבעי הדבר שגם לאחר חורבן הבית , נמשך מנהג העליה לרגל . הוא קיבל את צביונו המיוחד כשיותר ויותר יהודים יצאו לגלות , והעליה לרגל חדלה להיות עניינם של בני הארץ והפכה לנחלת בני הגולה . היא נמשכה חודשים ארוכים והיתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה ובסכנות רבות . מהתקופה שבין חורבן הבית ועד למאה ה , 12 שבמהלכה נתגבש אופיה של העליה לרגל , לא נותרו כמעט תאורים פרי עטם של עולי רגל יהודים . בתקופה הביזאנטית נהגו כנראה לעלות לרגל בטי באב , וזאת מאחר שהשלטונות הקשו על העליה לרגל במועדים אחרים . אך לכל המאוחר מראשית התקופה המוסלמית המוקדמת השתדלו עולי הרגל להגיע לירושלים לקראת חודש תשרי . עולה הרגל שראה את ירושלים לראשונה , היה קורע קריעה ושופך את מרי שיחו בתחינה לגאולת עיר הנצח , ולחידוש מלכות בית דוד . בחג הסוכות השתתפו עולי הרגל היהודים בהקפות הר הזיתים , וכן בחגיגות הושענא רבא , שנחוג בירושלים במאה ה 11 כיום של קיבוץ גלויות בזעיר אנפץ . כך חודש הקשר כל שנה לא רק עם הארץ אלא גם עם אותו חלק מעם ישראל שהמשיך לשבת בה . מכאן חשיבות...  To the book