בפרקים חדשים אלה המתייחסים לעבודתי מלפני למעלה מעשור שנים ברצוני לערער כמה מהחלוקות הבינריות שדבקתי בהן יתר על המידה בעבר , אף שעדיין יש מקום לטעון שספרות חז"ל , לפחות בעריכתה הסופית , זרה ומנוכרת להרגלי מחשבה ולדפוסי עיצוב טקסטים המושרשים עמוקות ב'מערב' ( לרבות המערב היהודי הביניימי והמאוחר יותר . ( זרות זו ניכרת בצורה חדה וברורה במניפולציות המדרשיות של הלשון ושל מה שבעינינו נחשב כמשמעות הדברים . לפי תיאור מערבי טיפוסי למדי של שימוש לשוני , בעוד שאדם הלוקה בנוירוזה , בשמעו מונח שאינו שגור בשפה - למשל - ' antidisestablishmentarianism ' עשוי להיזכר בפעם הראשונה ששמע את המילה , ממי למד אותה וכיוצא בזה , הרי אדם הסובל מפסיכוזה עשוי להתמקד בהיבט הפונטי או הקולי שלה ותו לא , ומתוך כך הוא עלול להקנות משמעות ללא כלום , או למצוא משמעות אישית משלו בכל דבר . המילים מצטיירות בעיניו כעצמים , כאובייקטים ממשיים ' . מנקודת מבט זו , המדרש פסיכוטי לחלוטין בגישתו הלשונית . המדרש כפירוש מתמקד לעתים קרובות בהיבט הפונטי או הקולי של המילה ; דומה 1 פינק , הסובייקט הלאקאניאני , עמ' . 75 2 ב'מדרש' כוונתי לפירו...
To the book