לבו של ביאליק

היינו צעירים , צעירים מאוד . מורינו , המשוררים העברים שקדמו לנו , לא נתנו די סיפוק ללבנו . רק מעט יכלו לתת לנו , וגם מה שהיה ביכולתם לתת לנו ונתנו הביעו בצורה יותר מדי נושנה — בשבילנו . זאת הרגישו גם אלה שבאו מתוך חומות הגיטו , על אחת כמה וכמה אלה שלא היו בגיטו מעולם . כולנו התגעגענו ליחוד עם הטבע , להעולם ומלואו , לחיי חופש על כל שמחותיהם הגדולות , שנשארו זרות ורחוקות ליהודי הגלות . קול צליל שירינו היה אחר לגמרי , או , לכל הפחות , רצינו שיהיה אחר . והיינו מאמינים , שיש ביכולתנו למשוך אחרינו את הנוער , את כל הדור הצעיר . בלהיטות וחיבה היינו מתבוננים בכל כשרון חדש , מריעים לכל שם חדש שהופיע . אותו הדור הישן שממנו סרנו לא ראה כלל וכלל מה שהיה בעינינו הצעירות עיקר . הוא לא רצה לדעת את יהדות הגיבורים הקדמונית , את העממיות היוצרת בכל תחומי החיים . הם האמינו בתום לבב , שעמנו היה מעולם עם עלוב , שפל רוח , כפוף תמיד על גבי ספרים ישנים . ואנו , כל אלה שרצו ליצור ספרות חדשה בשביל המעטים שעדיין הרגישו עצמם יהודים , לא התחשבנו לא עמהם ולא עם אלה שנפרדו מן הקהל העברי הגדול וברובם נטמעו בעמים שכניהם...  To the book