השושנים (מכתבי צייר)

שושנים , שושנים ושושנים ... אלי אלי ! ואני נצרך לדמעות , לקינות , לתמרורים . נפשי צמאה לדעתן , לשתותן , למצות אותן , כי כל החי סביב לי טובע בים של דמעות , נחנק באוויר המעופש , נהרג על פתיתי לחמו . נאבק עם כל הקרב אליו , והולך וגוסס מבלי כוח במלחמה הנבזה . ואני יודע כל זאת , אני מבין את כל הרעה הזאת , רואה אני את כל אלה ואך להיות חש את זאת אני חפץ ... וסביבי — שושנים ושושנים ... והשושנים הולכות ורבות , וכלילים כלילים נפוצים על סביבי . ריחן הרך והעדין עולה באפי וכל הכיכר מלא [ ה ] ריח הניחוח . והריח הולך ומשכיר את האוויר , ואת העצים העבותים . ואת ההרים הכחולים ואת כל חלל העולם , אשר מראה תכלת עמוקה לו . והריח עולה באפי ומרעיל את נשימתי , וראשי עלי סובב כגלגל , ואיני יכול לראות , ועיני אינה סובלת את כל מראה הנגעים , אשר השושנים מכסות עליה [ ם . [ לא ! לא כזה צריך העולם להיות . לא לזאת נבראו ? מי האורה , ותהומות התכלת , וכל המון הפרחים וכל העולם החי , המרגיש והנעלה הזה . לששון ולשמחה , לחיים ולאורה הוא נברא ! ולזה ניתן לו כל מה שיש בו . ולא נברא האדם להיות כפוף ומעונה , חולה ואומלל . לא כז...  To the book