נספח 'והיה כי ישוב מנודו'

' והיה כי ישוב מנודו , ' השיר המיוחס לדינה ברכש גיבורת 'אצל , ' ממלא תפקיד מכריע בהתפתחותו התימטית והמבנית של הסיפור ' . שיר זה היה הטקסט הפיוטי היחיד שזיכה את גנסין בהכרה כמשורר . שיריו המוקדמים , שנכתבו בשנים , 1905-1900 כמעט לא עוררו הדים עם פרסומם בכתבי העת בחיי המחבר , או בקובץ הזיכרון 'הצדה , ' שראה אור אחר מותו . לעומת זאת שיר זה זכה להערצה מיד עם פרסומו של 'אצל' ב : 1913 בשנת 1914 תיאר זלמן שניאור את טוריו כ'חרוזים שותתי דם' , ( 41011958 ) ובחוגי המודרנה בפולין בשנות העשרים px ^ ישראל בשנות השלושים והארבעים הוא הועלה על נס כאחד מראשוני השירים העבריים המודרניים . השיר מילא תפקיד מיוחד ב'פולחך גנסין באותה תקופה , וזכורה קריאתו רבת הריגוש והמתח בפי חנה רובינא . אולם מראשית שנות החמישים אנו יודעים שאין השיר פרי עטו המקורי של גנסין , אלא עיבוד תרגום של שיר שכתבה ידידתו — וזמן מה גם אהובתו — ציליה דראפקין לוין . פרשת האהבה של ציליה דראפקין לגנסין תוארה הן על ידי גנסין ( היא שימשה דגם לתיאור אהבתה של מילי לאוריאל ב'בטרם ( ' ועל ידי ציליה דראפקין , שכתבה על גנסין ועל יחסיה עמו במסווה ...  To the book