ב. הרמיזה

הרמיזה ( אלוזיה ) היא הרכיב הקל והרווח ביותר של ההקשר הספרותי . קלותו כמו גם רווחותו מקורן בנטייתה של הרמיזה שלא לגדור את עצמה בגבולות ברורים לעין , אלא להתמזג , לפחות למראית עין , עם הרצף ה'טבעי' של הטקסט מבלי להפריע לזרימתו . שלא כציטטה , אין הרמיזה מנתקת את הטקסט שהיא מרמזת אליו מרצף זה באמצעות סימנים טיפוגרפיים ברורים ( מדכאות , קיטוע הרציפות של קטע פרוזאי לשם שילובם של טורי שיר בתוכו , החדרת קטע טקסט מנוקד לתוך רצף של טקסט לא מנוקד , וכר . ( כמו כן אין היא כרוכה בדרך כלל בהבאה מדויקת , נוקשה , של גוש טקסט זר ( קטע מעין זה , שאפילו הוא קטן ביותר , עשוי להגן בקנאות על עצמאותו , על ייחודו ועל שלמות גבולותיו בתוך הרצף החדש . ( הרמיזה היא רכיב גמיש ונוטה לטשטוש גבולין . את הטקסט המרומז היא מאזכרת בנגיעה קלה , ואגב כך היא מתאימה אותו לרצף החדש ומחדירה אותו לתוכו בדרך של הטלת שינויים בו , אם מעט ואם הרבה . לכן ניתן להשתמש ברמיזה בתכיפות מבלי לקטוע את הקו המתמשך של ההרצאה הסיפורית או של החיווי השירי . דווקא משום כך נתונה הרמיזה בסכנה גוברת והולכת של היבלעות בתוך הרצף — ולא נודע כי באה אל ...  To the book