[ ק'ריךריך הלךךלין ] בעת אשר רוחי קשה עלי הנני הוגה בו . הנני לוקח אז את ספר שיריו וכתביו בידי כאשר יקח יודע נגן בידו את הכנור . לא אכה את המיתרים והם הומים באזני . הוא הומה תמיד כהמות ים . יש אשר יגאה' יסער ויתרומם וירתיח מצולה , ויש אשר ישפל קולו ויהמה ויצפצף . שירו הוא שיר תמידי , נצחי ' שיר השמש והאוויר הכחול , שירת עבי הזהב הנוסעים במרום ושירת גלי הכסף המשוטטים בין חופי הנחל . שירת היופי היא זאת , אך ביחד עם זה גם שירת העלומים והדרור . הוא עולה ומתרומם תמיד לקראת האורה , בשריגי הגפן ונצריו לקראת שמש . פורש הוא את זרועותיו לחבק את כל היקום , עולם ומלו או . גוו מתהלך על פני האדמה ורוחו ימריא למרום . חי הוא באיזה עולם אחר , רחוק רחוק . הוא ראה אותו כעולמם של היוונים הקדמונים , אשר מה שהיה לו אידיאל היה להם טבע . הם רחצו באורה , הלכו קוממיות , היו וחיו כבני אלוהים . גם חיי היוונים ההם לא היו חיים כאלה , אך הוא חפץ לראות בהם את החיים אשר חיו חיים אלה , אשר היו עם הצמח אשר בשדה ועם הכוכב אשר במרום , אשר חיו באהבה , בריעות , ביופי ובהר מוניה . החיים האלה הם חיי שירתו . שירת הלדרלין היא...
To the book