פרק אחד־עשר הלכה ושלמות אישית

אם נעיין בכתביו של הרמב"ם ונשאל את עצמנו היכן מצויה בהם הפילוסופיה המשפטית שלו . בוודאי נמצא אותה כלולה בעיקרה במורה נבוכים חלק שני פרק ארבעים . בפרק זה מעמיד הרמב"ם על ההבדל העקרוני בין חוק אלוהי לחוק אנושי . החוק האנושי מסדיר את היחסים בין אדם לחברו . מצד אחד , בני האדם נבדלים זה מזה הבדל גדול באופיים , הבדל שאין כמותו בין בעלי החיים האחרים ; ומצד שני , בני האדם צריכים לחיות כחברה . האדם הוא יצור מדיני מטבעו . כדי שבני האדם יוכלו לחיות יחד למרות ההבדלים הרבים באופיים , נחוץ להם חוק משותף שעל פיו ינהלו את חייהם . החוק הזה הוא החוק האנושי . לעומתו , החוק האלוהי אינו מסתפק בהסדרת היחסים בין בני האדם בלבד , אלא גם דואג לשלמותם האישית של בני החברה , שלהם מיועד החוק . בהתאם להשקפה זו על החוק האלוהי , קבע הרמב"ם במורה נבוכים ג , לה ארבעה עשר 'כללים' — ארבע עשרה תכליות מיוחדות — שלהם נועדו כל מצוות התורה . אחד העקרונות הללו הוא , למשל , להעניש עונש מתאים לכל מי שמזיק לזולתו ( הכלל השישי . ( עקרון אחר הוא להטביע באישי החברה את יראת ה' ואהבתו ( הכלל התשיעי . ( עקרונות אחרים הם ו לרסן את יצר ה...  To the book