|
|
במורה נבוכים ב , לה מצהיר הרמב"ם , שנבואת משה רבינו נבדלת הבדל עקרוני מנבואת זולתו ושהמלה 'נבואה' הנאמרת על משה ועל הנביאים האחרים אינה נאמרת אלא 'בסיפוק' ( שכג-שכד , ( כלומר כ'שם מסופק . ' כ'שם מסופק' מבין הרמב"ם 'שם אשר יאמר על שתי עצמיות או יותר בעבור עניין מה השתתפו בו ואין העניין ההוא המעמיד לאמיתת כל אחד מהם . '' כלומר , נבואת משה שונה במהותה מנבואת שאר הנביאים , ויש להן שם משותף בגלל דמיון חיצוני ביניהן ותו לא . וכמורה נבוכים ב , לט מביע הרמב"ם את הרעיון , שרק משה רבינו , שנבואתו היתה שונה עקרונית מנבואת שאר הנביאים , הוא שנתן חוקים ומשפטים / ואילך שאר הנביאים , בין שקמו לפניו ובין שקמו אחריו , לא היו אלא מורים לדרך טובה ודמותם כדמות מזהירים , אך אין הם מחוקקים אלוהיים . תפישה זו מובעת לרוב גם בכתביו התלמודיים של הרמב"ם , שבהם תוחם הוא תחום חמור בין נבואה להלכה ומדגיש בהדגשה רבה שמצוות מילה , גיד הנשה וכיוצא בהן אינן מחייבות אותנו משום שאברהם ויעקב נצטוו בהן , אלא מפני שציוונו הקב"ה בתורהי . תפישה זו היא שעומדת גם ביסודו של השורש הראשון של ספר המצוות , שבו הוא קובע שרק מה שנצטוו...
To the book |
|
|