סופו של אבשלום פיינברג

אבשלום פיינברג ישב בעתלית כעל גחלים לוחשות . היה עליו לצפות לידיעה , שאהרנסון הגיע למחוז חפצו . סבלנות ואורך רוח לא נמנו עם סגולותיו של פיינברג , ואילו הנהלת התחנה לא יכלה לגרום לו קורת רוח : שמירה על הקיים' ללא אפשרות של ניסויים , ללא שיפורים , ללא אמצעים , כשעיקר פעולתו השגת הלוואות לשם פרנסה של העובדים גופם , תוך צמצומים רצופים . הכסף מ'הנאמנים' איחר להגיע . לא עברו חודשיים מיום שיצא אהרנסון ופיינברג מבריק מעין אולטימאטום לניו יורק : אם לא יקבל תשובה טלגראפית לתביעותיו — יתפטר . פיינברג לא התפטר , אבל לבו לא היה בתחנת הנםיונות . הוא שוב מתכנן מסע למצרים , השלישי מעת פרוץ המלחמה והשני דרך מדבר סיני . קשה לגלות הצדקה או ביאור המובן להחלטתו זו . פיינברג ידע על תנועותיו של אהרנסון , וידע בזמן . כל עוד ישב ליובה שניאורםון בקושטא מריץ היה ידיעות לעתלית ולזכרון . צילה פיינברג הודיעה לאחיה על הכול , כולל הצלחתו של אהרנסון להגיע ללונדון . אישור על הדבר בא גם בדרכים אחרות . ב 16 בדצמבר מודיע פיינברג מעתלית לשרה אהרנסון בזכרון , כי נתבשר מליובה , שאהרנםון 'יצא לדרכו . ' ב 7 בינואר 1917 כותב...  To the book