|
|
השבטים האמוריים במארי שכנו ברובם בשני אזורים . באזור אחד ובו כמות משקעים בין 100 מ"מ ל 200 מ"מ בשנה , מקום שאפשר לקיים בו רק חקלאות שלחין , ובאזור שני שבו כמות הגשם נעה בין 200 מ"מ ל 400 מ"מ , מקום שניתן לקיים בו חקלאות בעל , אם כי רצוי גם שם להסתייע בהשקייה מלאכותית . בשני אזורים אלה ניתן לכלכל את העדרים בתקופת החורף במרעה בערבה . כדי להבטיח לעצמם יציבות כלכלית התבססו השבטים על שני מרכיבים עיקריים . רעיית צאן וחקלאות . לשני אלו היתוספו ענפים משניים : האריגה , הציד , השוד , הליקוט והמסחר . א . מרעה צאן : המונח השכיח ביותר לעדרי הצאן והבקר הוא "נווה" ( נום ; , ( nawiim הנווה כולל את המאהל והעדרים , מה שקרוי במקרא "אהלי מקנה . " נווה היה לחנם , לבנימנ , לבנםמאל , לתושבי הקבע ולארמון . חניית הנווה מתוארת בפועל האמורי , sakanum הוא שכ"ן העברי . פעולת הרעייה של הנווה מתוארת בשורש אכ '' ל , או בצורתו השלמה " אכל את המרעה ( או : במרעה . " ( הנווה היה בעל שטח נרחב . במקרה אחד מדובר על נווה שהשתרע מאבח = ; Ebih ) הר חמרין שבמזרח החידקל ) ועד תלחים ( בצפון מקורות החבור , ךאס אל עין ) ולפעמים ה...
To the book |
|
|