|
|
גישה דומה מגלים העיתונאים החרדים גם כלפי העיתונות והתקשורת . העיתונאים החרדים נוהגים להצביע על מוסר כפול של עמיתיהם הלא חרדים — ה"לבלרים" כפי שהם מכונים תדיר בלשונו המלגלגת של יתד נאמן — וכן על השתלטותם הכוחנית על הזירה הציבורית , שגם היא נדונה לעתים כדיקטטורה . טענת זכות הציבור לדעת , שמכוחה באים העיתונאים , היא בעיני החרדים אמתלה לשימוש בכוחם כדי להשפיע השפעות פסולות . תכופות מדגישים העיתונאים החרדים את כוחה החברתי של העיתונות , המקנה לה השפעה שכמעט אינה נופלת מזו של רשות שלטונית , ואת העובדה שכוח זה אינו נתון לפיקוח ובקרה ממוסדים כמו רשויות השלטון . ככלל , הכותבים החרדים אינם רואים את התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה , אבל גם אם יודו בכך בחצי פה , ימהרו לשאול את שאלתו של יובנליס : " מי ישמור על השומרים . " ? העיתונות החרדית עצמה כפופה למגבלות צנזוריאליות כבדות של רבנים ועסקנים . יתד נאמן אף מתגאה מדי פעם בכך שהוא זה שהמציא את מוסד הוועדה הרוחנית וממשיל אותו מדי פעם לפיקוח על כשרות מזון . אמנם היו בתולדותיו לא פעם עימותים פנימיים על סוגיות של חופש העיתונות , אבל הללו היו רחוקים מאוד ...
To the book |
|
|