דת ומדינה במשנתו של עמנואל לוינס

אפרים מאיר א . פתח דבר בנוף התרבותי הארץ-ישראלי , נוהגים להנגיד את ההגדרה העצמית וההתפתחות העצמית בדמוקרטיה מחד גיסא לתלותיות בלתי נאורה ותאוקרטיה קלריקלית מאידך גיסא . המדינה עדיפה על הדת , וזו האחרונה מהווה בעיה פחות או יותר קטנה במסגרת המדינית . הדת אפילו נחשבת איום על המסגרת הליברלית , שבה הכול שווים . תאוקרטיה היא הטרונומית , ודמוקרטיה היא אוטונומית . – Tertium non datur אין אפשרות שלישית . או חילוני או דתי , או דמוקרטי או תאוקרטי , או פטרנליזם או זכויות האדם . לאור זאת , אציע במאמר זה לחשוב חשיבה אינקלוסיבית : אין סתירה בין דת ובין מדינה . בעקבות מחשבתו של לוינס , אטען כי tertium datur – אפשרות שלישית אינה מן הנמנע – ואראה מהי השגיאה הטמונה במחשבה אקסקלוסיביסטית גורפת . זהות האדם המודרני יוצאת משייכותו למדינה מודרנית , אבל לא די בזה . האדם המודרני יכול להכיר בחשיבות המדינה , ומניה וביה לחשוב על מה שמעבר למדינה , לחשוב על הדת כעל מקור השראה ומחאה נגד השיקולים הנפוצים כל כך של " טובת המדינה , " " סיבות המדינה" . ( raisons d ’ tat ) גישתו של לוינס אל היחס בין דת ובין מדינה מהווה דגם...  To the book