יש לזכור כי קודמיהם , מקובלים , דרשנים ובעלי מחשבות בישראל , הורישו לראשי החסידות רעיונות ומוטיבים רעיוניים רבים , ובכללם הרעיון הרווח מאוד בספרי יראים כי רוחו של משה , אדון הנביאים , גואל ישראל , פועמת בנשמות הצדיקים . משה הוא מהות רוחנית יהודית פנימית , הדעת של ישראל ; '" נשמתו מתפשטת ; היא כוח מאציל תמידי , כדברי ר' יעקב יוסף מפולנאה , למשל , תלמידו של הבעש"ט וסופרה הראשון של החסידות : 'כמו שהיה משה ראש לכל דורו , שהיה דור דיעה , כך בכל דור ודור , הראש שבהם , הכשרים , הם מניצוצי משה רבינו עליו השלום . ' לדברי ר' נחום מצ'רנוביל , חז"ל הורו ( אבות ד , ד ) על כל אדם 'מאד מאד הוי שפל רוח , ' משום שבנשמתו של אדם מישראל אצולה 'בחינת משה והוא הדעה שלו , ' שנקודת המוקד שבה היא מידת הענווה . על משה נאמר ( דברים לד , ו ) 'ולא ידע איש את קבורתו' מחמת שמשה הוא מהות רוחנית שנאצלת בכל אדם מישראל בכל דור ודור , מעין נקודה יהודית פנימית דטרמיניסטית בפוטנציה , נקודת הדעת הגנוזה אצל כל אדם מישראל המקיים את מידת הענווה . "" רעיון זה על גווניו השונים טופח מאוד על ידי ראשי החסידות וסופריה , כמו משה הוא ...
To the book