פרק שנים־עשר הטבע ורוח האדם: שלביו של ניכור

סקירה מקיפה של מושגי יוון העתיקה על הטבע , הכוללת את אלף ומאה השנים מתלס וער אחרוני הניאו אפלטונים , מביאה אותנו בהכרח למסקנה הבאה : הדוקטרינה האפלטונית בדבר עולם בעל נפש , של אורגניזם חי שפסגתו היא רעיון הטוב , ויחד אתה הקונספציה האריסטוטלית של התהוות תכליתית בטבע - הן שגיבשו את תיאוריית הטבע שהעמיקה והתמידה יותר מכל האחרות בהשפעתה על החשיבה המדעית ער לתקופה החדשה . למרות ההבדל שבין הפילוסופיה של אפלטון לזו של אריסטו , שלטה תמונת עולם זו המצורפת משתיהן בעת העתיקה המאוחרת , וההתנגדות החריפה לתפישה זו היתה נקודת המוצא של מדע הטבע המודרני החל מדקרט . בעת העתיקה היו כידוע גישות אחרות לטבע . בתקופה שקדמה לאפלטון היו התחלות של השקפה מכניסטית , בראש ובראשונה זו של שלושת פילוסופי הטבע במילטוס , ואחריהם אמפדוקלס ותורת ארבעת היסודות שלו והכוחות המושכים והדוחפים המאוזנים במצב של שיווי משקל . וכן תורתו של אנכסגורס , לפיה הכוכבים הם אבנים לוהטות , שתנועתן סביב הארץ מופעלת על ידי כוחות תנופה מכנית , והאטומיםטים שפיתחו את הדוקטרינה של האטומים בחלל הריק , ושממשיכם בתקופה ההלניסטית היה אפיקורוס . יש ל...  To the book