מקריות, זרימה, חזרה נצחית

על פני השטח ניתן להתרשם שלמול האל של שפינוזה ניטשה מנגיד עולם הנתון בזרימה הנמשכת לעד , שלעולם אינו זהה עם עצמו . אינו שרוי במנוחה לוגית , ואינו מגיע לעולם לשיווי משקל ולא למצב סופי קבוע , עולם של יצירת עצמי נצחית , הריסת עצמי נצחית . נותר לנו לראות ' הכצעקתה ' ? יש לדייק בתפישת הזרימה אצל ניטשה , שכן היא כוללת גם את היפוכה — על פי העיקרון האירוני הנקוט בידי ניטשה . הזרימה , המקריות והקביעות של החזרה הנצחית — חד הם מבחינתו והם מהווים מושג ספקולאטיבי אחד , 'אהבת הגורל , ' שהוא זהה ל'אהבת אלוהים' של שפינתה . ניטשה מצהיר , שהפילוסופיה שלו מבוססת על מושג ההתהוות ולא על ' הוויה' או 'יש' ומקרב את עמדתו להיראקליטוס ' ) הנה האיש , ' הולדת הטראגדיה , . ( 3 הוא מחייב את ההרס והכיליון ומתענג עליהם . כמו כן הוא קובע שם , כי תורת השיבה הנצחית , 'תורת מחזוריותם המוחלטת והאינסופית של כל הדברים — תורה זו של זרתוסטרא , יכלה בעצם להישמע כבר גם מפיו של היראקליטוס' ( שם . ( כלומר : ניטשה רומז בכך , שגם ההתהוות הזורמת שלו יש בה לוגוס , כאצל היראקליטוס . ראינו כבר שלוגוס זה הוא הסיבתיות של הרצון לעוצמה , שמ...  To the book