אהבת אלוהים ואהבת הגורל

נראה עתה שאהבת אלוהים של שפינוזה מבטאת התאמה הרמונית עם היקום ממש כמו אהבת הגורל של ניטשה . אהבת הגורל לא פחות מאהבת אלוהים יש בה זיהוי הגיוני מיסטי בין היחיד לבין המציאות . ב'הרצון לעוצמה , ' סעיף , 1050 מוגדר המושג 'דיוניסי' כדחף לאחדות , שהיא מעבר לפרט , ליומיום , לחברה , למציאות , לכיליון ; דבקות שבאמירת 'הן' למכלול החיים כלמשהו שקיים ועומד בעוצמתו בכל החליפות , פאנתיאיזם של השתתפות בשמחה ובצער , הרגשת האחדות של כוח היצירה וההרס . דומני , שקשה לחשוב על תיאור מוצלח יותר לחוויה המיסטית . בסעיף 1052 עוד מגדיל ניטשה עשות ( ההדגשה במקור : ( ' הבעיה היא משמעותו של הסבל , ' הוא אומר : ... ' ההוויה עצמה נחשבת לקדושה אף לכדי צידוקו של סבל לא ישוער . האדם הטראגי מהין אף את הסבל המריר ביותר : לכך הוא חזק , מלא , סוגד די הצורך . ' וב'שקיעת האלילים' ( סיורים של איש שלא בעתו , 49 בציטטה שהובאה לעיל ) — קובע ניטשה — שדיוניסוס משמע האמונה שרק היחיד פסול ובכולות הכול גאול . לא ייתכן אפוא שום קרע בין היחיד לבין הרצון לעוצמה , שכן העלאדם אומר 'לא' לכל חלקי , לכל מסוים , אבל הוא אומר 'כן' לכולות , לרצ...  To the book