התחושה האינטואיטיבית למקרא הטקסטים של שפינוזה וניטשה היא , שהדגשת השימור העצמי עולה בקנה אחד עם המטאפיסיקה של שפינוזה , המדגישה את עקרונות הזהות העצמית והקביעות , ואילו הרצון לעוצמה של ניטשה , כיוון שהוא מייחס לכל הנמצאים עיקרון של חריגה מתוך עצמם , מתיישב יפה עם תורת הזרימה והחלופיות שלו , השוללת כל אפשרות של זהות עצמית קבועה . לאחר הפרכת רעיון השימור העצמי אצל שפינוזה במשמעותו החלקית יש לדון עתה בעקרון הזהות העצמית ולהראות , שגם כאן זהות לחלוטין עמדות השניים . ממש כבפרשת הקונאטוס מופיע רעיון הזהות העצמית הפרטית על פני השטח , כאשר משמעותו היא למעשה הפוכה — זרימה מתמדת — וגם כאן מאחד שפינוזה מושגית את הסטאטיות עם הדינאמיות . זהותו העצמית של גוף מוגדרת אצל שפינוזה כיחס מסוים של תנועה ומנוחה ( תוה'מ ב , 13 עמ' צו , הגדרת הגוף , וכן המשפטים השאולים ד-ז , ( ואילו הדרישות שקובע שפינוזה לגבי כל גוף מבהירות היטב את התנועה המתמדת שבו , הנובעת מן הקשר האימננטי הקיים בינו לבין גופים אחרים ( ב 13 דרישות , עמ' צט . ( בקוראנו את ההערה בעמוד צח אנו יכולים להתרשם מן הדרך שבה שפינוזה רואה את האחדות שב...
To the book