סוף דבר

ניתן לסכם עתה את שמשתמע מן המרד האפסיסטציאליסטי הן בגיבושו הבלתי שיטתי והן בגיבושו השיטתי , מרד המתחיל בקול ענ 1 ת גבורה ומס - תיים בקול דממה דקה . המסקנה העיקרית העולה מניתוחנו היא שבתחרות הפילוסופית שבין היגל לבין ניצשה והאפסיסטציאליזם ידו של היגל היא על העליונה . ראינו , שכל ניסיון למצוא משמעות לסובייקט הפרטי בפרטיותו נידון לכישלון , כיוון שהכול מסכימים לכד שמושגו הוא האין , כלומר , אין 144 שם , 146 . 188 שם , . 47 145 שם , 147 . 200 שם , . 384 לו כל משמעות . כל הפילוסופים שנבחנו כאן קובעים שאם יש לסובייקט הפרטי משמעות , אין היא יכולה להיות אלא כוללות , אם כי כוללות זו יכולה להיתפש בצורות שונות — אם במובן של אובייקטיביות פומבית היסטורית , אם במובן של כלליות של תוכן אישי , ואם במובן של כוללות אמוציונאלית והתכוונותית . בלשון אחר , הכול מודים שמושג הסובייקט כפרטי , כחלקי , הוא מושג דיאלקטי , ולפיכך אין להבין אותו כלל מבלי לקבוע את מהותם של קשריו והתייחסויותיו המיוחדים למושג השליטות והכוללות . העמדה הננקטת כאן היא בדיוק זו של העל . האדם הפרטי הנתפש בהופעתו או בפעולתו כבלתי אמצעי , כלומר...  To the book