|
|
ראינו שהאפסיסטנציאליזם ב'ישות והאין' מבסס את האדם כחירות על מושג האין . ביסוס זה אינו מיקרי כלל , שכן ענייננו בשיטה פילוסופית שהנושא שלה הוא האדם כסובייקט פרטי , וזו חייבת בהכרח לאמץ לעצמה את האיםיון שנתן כבר היגל והפילוסופיה הקלאסית לפניו למושג הפרטיות . כפרטי , מיוחד ועצמאי האדם הוא לא כלום , אין , שהרי להיות פרטי משמע להיות מוגדר על ידי השלילה . לזכותו של סארטר ייאמר , שהתאמץ לשמור על עקביות לנקודת המוצא שלו והראה שחירותו של האדם היא מוחלטת לומר 'לא' לכל מצב ולבחור בכל מצב באיזה תוכן שנראה לו . אולם המחיר שמשלם סארטר בעד עמדתו זו הוא ככד ביותר . הוא נאלץ לוותר על כל שיטה , כיוון שהחירות המוחלטת אינה הירארכית ואינה מודה כלל במושג כלשהו של ערך מחייב . הוויתור על השיטה גורר אפוא בעקבותיו את הצורך האומלל להוציא מתחום הדיון את המוסר , הפוליטיקה , הדת , האמנות כתחומים שבהם יש מקום לשיפוטים מחייבים או לקני מידה מחייבים כלשהם . הפתח היחידי המאפשר לסארטר בדיקה וסידור הוא איפיון ממיין על פי אופני התכוונות משמעותיים של פעילותו של האדם . מתוך איסוף ומיון כל פעולותיו שבפועל אפשר , לדעת סארטר , ל...
To the book |
|
|