ד. על החירות המוחלטת

סארטר אינו מסתפק בכך שהראה , כיצד ייתכן מבחינה אונטולוגית שהאדם הוא חירות מוחלטת בגלל שפרטיותו היא האין . הוא מעוניין לבסס עוד יותר תביעה זו שלו למוחלטות של החירות על ידי הצבעה על כך שאין קיים שום יסוד המסוגל להגביל או להתנות את החירות . ברור שגישה זו אינה מסתברת כלל מבחינת הרגלי פעולתנו ומחשבתנו היומיומיות , שהרי אנו יודעים שכל פעילות מתרחשת במצב מסוים המקנה לה אופק מוגבל ומגביל להתייחסות . המציאות האמפירית מורה לנו , כי האדם מוגבל על ידי תנאי הטבע , על ידי התנייתו הפנימית הפסיכולוגית ועל ידי החברה והתרבות . סארטר כופר בגישה זו מעיקרה , ומשימתו היא להראות , כיצד ובאיזה מובן החירות והאין הם המייסדים גם את כל מערכת ההתניה האנושית . גישתו של סארטר למושג החירות מבוססת על העתקת זווית הראייה ממושג העצם למושג האקט , הפעולה . האדם נתפש , כפי שראינו , לא על פי מהותו אלא על פי דרך פעולתו , ולפיכך לא העבר הוא שמשמש סיבה ומניע לחירות , אלא העתיד כאין הוא שקובע את התכלית , מעצב את התוכנית בהתכוונות מיוחדת . מכאן שהתנאי לפעולה אינו גרימה סיבתית דטרמיניסטית ומיכאנית , אלא דווקא החירות של הישות הפו...  To the book