מה עושה , לדעת סארטר , את הסוגייקט הפרטי למה . תשובתו הנחרצת היא : האין . הסתירה ביו מה שהינו לבין מה שהוא צריך להיות היא שעושה אותו ליצור פועל , לתודעה . האין הוא אפוא מקור התנועה שבאדם , כיוון שהוא העושה אותו לתודעה , היינו , לסתירה עצמית . בכך מהווה האין את היסוד האישי והפרטי ביותר שבאדם . תפישת מהותה של הפרטיות כאין קובעת את האכסיסטנציאליזם של סארטר לחלוטין בתוך המסגרת של הפילוסופיה ההיגלית , על אף התסנית שהוא נוקט בה . המאפיין את הפרטיות אינו תוכן ספציפי , אלא דווקא חוסר כל תוכן , חוסר כל ישות . האדם כפרטי וכסופי הוא לא כלום , כפי שטען כבר היגל , אולם לדעת סארטר ובהשפעת היידגר לא כלום זה הוא שמשפיע על ישותו של האדם כמציאות וכעולם בעלי משמעות כללית . כלומר , המציאות כמשמעותית וכללית מותנית בפעולה אישית ופרטית של התכוונות המתייחסת למה שעוד איננו . יכול תוכן שאיננו להשפיע לא פחות ואף יותר מתוכן שישנו , וזהו דינו של האדם כפרטי . הדחף הא 1 נט 1 ל 1 גי שלו להגשים בצורה שלמה את עצמו כסופי וכחלקי הוא שבורא עולם של פעולות ומשמעויות חלקיות . מכאן שאופייני לפרטיות שהאדם נבדל תמיד ממה שהוא על...
To the book