התופעה הבולטת ביותר , שתעלה מתוך הניתוח של היידגר וסארטר כנציגיו של האכסיסטנציאליזם המודרני , היא חוסר מקוריותם . כמעט שאין למצוא , לדעתי , רעיון חשוב או מעניין אצלם , שלא נאמר כבר בעיקרו על ידי שלושת הפילוסופים שנדונו כאן . היידגר וסארטר הם המשך , לעתים עד כדי העתקה ממש , אם כי היידגר בעיקר מתאמץ מאוד לשכנע , כי מחשבתו היא ניסיון חדש ומקורי . מבחינה זו אני סבור , שהפרסומת שלה הם זוכים אינה עומדת כלל ביחס סביר לעניין המקורי שהם מעלים . המייחד את היידגר וסארטר לעומת ניצשה וקירקגור הוא חזרתם לפילו סופיה השיטתית , חזרה שתוסבר להלן בגוף הדיון בהם , ונסיונם לקבוע את חידושם של האחרונים במסגרת התודעה האובייקטיבית , הנתפשת עתה כפינ 1 מינ 1 ל 1 גיה ממין חדש . חזרה זו אל השיטה היא שהופכת את המחשבה האכסיםטנציאלית של קירקגור לפילוסופיה אכסיסטנציאליסטית , כלומר תורה הירארכית וכללית של מושג הסובייקט . אלא שהניסיון להתפלסף באורח שיטתי מנקודת המוצא של הסופי נעשה כבר על ידי היגל , כפי שראינו , ומעניין יהיה להיווכח , כי היידגר וסארטר אינם יכולים שלא לחזור למעשה על הלוגיקה של היגל במידה רבה לאין שיעור מ...
To the book