|
|
התודעה כשקר וכאידיאולוגיה אינה מצליחה , למרות כוונותיה , להעלים אופיו האלים של האדם , אלא שעתה הוא עצמו הקרבן לאלימותו . אין מנוס מן הרצון לעוצמה ומן המאבק , החוזרים ומופיעים בכל הצורות האפשריות עד שברגע מסוים אי אפשר עוד לקיים את ההסוואה , והאדם נעשה מודע לעצמו כקרבן להונאה עצמית היסטורית . זהו שלב דיאלקטי לחלוטין התודעה העצמית , שמתחילה שואלת את שאלת הצידוק לגבי עצמה , שאלה שמוציאה את האדם מעבר לה . ניצשה מקבל את הסתירה שהאדם החורג מעבר לתבונה ולתודעה הוא בעל התודעה העצמית המפותחת ביותר , סתירה שיהא עלינו להחליט על טיבה . מכל מקום , כאשר שואלת התודעה לצידוקה העצמי אין היא יכולה , לדעת ניצשה , לשוב ולהיות מה שריחה . עצם השאלה מבטלת את האידיאולוגיה , כיוון שנחשפים יסודותיה , ושקר שנתגלה אינו שקר עוד . מה שלא משתנה בשלב זה היא האלימות , שרק מקבלת עתה משמעות רחבה יותר ובוטה יותר . האלימות מופנית עתה כלפי הכול , אבל אין היא עוד אותו רצון טבעי לעוצמה הפועל בתמימות , אלא רצון מודע להרוס כל מה שמקובל וקדוש . וזאת כיוון שהאדם למד מן התבונה והתודעה , כי אחת דינו של הרע — להיות מושמד , ומשהסתב...
To the book |
|
|