|
|
שאלת טיבה של האמת היא מרכזית בפילוסופיה של ניצשה לא פחות מאשר אצל היגל או בתולדות הפילוסופיה בכלל . אלא שאצל ניצשה מתגלית מגמה , שאין אח לה לפניו , לערער את הפילוסופיה מיסודותיה מבלי להותיר שום צד עומד על תלו , אפילו צד מקודש ביותר או טריוויאלי ביותר . ניצשה טוען כנגד הפילוסופים , שמעולם לא קיימו ברצינות את תפקידם העיקרי . שהוא הטלת ספק ושאילת שאלה לגבי כל מה שנראה כמובן מאליו , אף על פי שהם מתיימרים לעשות דווקא זאת . ביקורתו של ניצשה מופנית כלפי מושג התבונה , שבו הוא רואה את היסוד לכל ההתפלספות המסורתית על כל זרמיה . ניצשה מכיר בכך שאין פילוסופיה ללא הודאה בתבונה וללא שימוש בה , ולכן הוא מציג במפורש את מחשבתו כלא פילוסופית או כפילוסופיה מסוג חדש , כמחשבה שאינה מקבלת על עצמה את עול התבונה . עמדה זו נראית פאראדופסאלית בניסוחה , ומבחינת הפילוסופיה ההיגלית גם בלתי אפשרית , אולם ניצשה יוצא דווקא כנגד פילוסופיה זו ונגד כל מה שהיא מייצגת , וננסה לברר בפרק זה , כיצד הוא עושה זאת ומה מידת הצלחתו . הדבר החיצוני הבולט לעין אצל ניצשה ויש לו גם משמעות עקרונית ( ועוד נעמוד על כד ) הוא חוסר השיטתיו...
To the book |
|
|