השימוש בעץ בבאר שבע החדשה נילי ליפשיץ וגדעון ביגר

עם ייסוד העיר ב 1900 והקמת בנייני הציבור , ניזקקו התורכים לעצים המתאימים לבנייה , שלא היו בנמצא . תופעה זו היתה אופיינית לא רק לאזור הערבתי והמרברי של ארץ ישראל אלא גם לחבל הים תיכוני שלה , שהיה חשוף ברובו , וללא עצי יער של ממש , הבנייה המסורתית , שאת שרידיה ניתן עדיין לראות בכפרי הגליל ויהודה ואף בבקתות העיירה חלסה ( חלוצה ) שבנגב , צרכה עץ בבנייה לקירוי גגות . אלה היו בדרך כלל צרים וקטנים , וניתן היה , על כן , להסתפק בגזעים וענפים קצרים יחסית של עצים ושיחים מקומיים . בעת העתיקה היתה זו שיטת הבנייה המקובלת , ולכן יכלו הבונים להשתמש בעץ המקומי , כלומר עצים נמוכים ושיחים שגדלו באזור ; ניצול העץ המקומי היה חיוני בפרט באזורים מדבריים . ואמנם , רוב שרידי העץ שהתגלו בחפירות תל שבע - עיר בת כשלושת אלפי שנים - מקורם בשלושה מינים מעוצים שגדלו בעבר וגדלים גם כיום בשכנות לישוב : אשל הפרקים , שיטה סלילנית ורותם המדבר . הקמת באר שבע החדשה כעיר מחוז בידי השלטון העות'מאני אילצה את הבונים לייבא עץ מתאים , כדי להקים את בנייני הציבור בעיר . מרביתם קיימים בשלמותם או בחלקם וממשיכים לתפקד גם כיום , אם כי...  To the book