שורבט בתיאטרון

בייאוש אחרון האידיאה שלי , נשענת במרפקיה על מעקה של איזה יציע משוח בדבק או בעיסת נייר , מבטיה אבודים , תווי פנים עייפים כבר מן הלא כלום , אך כלל לא ! אחרי מילים ספורות על הבמה שהיא בזה אם לא הכה בה תרגיל המעוף היחיד , היא מנצלת את ההזדמנות ולוחשת מיד בנימה חרישית של תסכול , מפגינה לפניי את הוויתור על המעוף שהיא חושקת בו זה זמן רב . "לא , זה בסדר גמור , זה מושלם - מה תבקש עוד , ידידי " ? אחר כך , ביד ריקה ממניפה : "בוא נלך בכל זאת ( היא מסמנת לי ) - אפילו לא נשתעמם , ואני חוששת שלא אצליח לחלום על משהו אחר , - הסופר או בן דמותו עשו מה שרצו ונראה אם מישהו יצליח לבצע זאת טוב יותר או אחרת . " הו נפשי , מה הם ביקשו להשיג ? השבתי פעם , עודני המום , ממהר להסיר מעליי את האחריות על שהזמנתי לכאן גברת כה אנינה ויוצאת דופן : כי זו לא היא , ודאי לא ! - בין אם יש לראות בה נפש או שמא את האידיאה שלנו ( כלומר את האלוהות הנוכחת ברוח האדם , ( אשר קראה בעריצות : "בוא . " רק כרגיל אצלי , איני צופה דבר מראש . " מה זה שביקשו לעשות " ? היא לא טרחה להאריך נוכח סקרנות כוזבת , "אינני יודעת , ובעצם , " ... קוטעת א...  To the book